"ניו יורק, ניו יורק", השיר של פרנק סינטרה מתנגן אצלי בראש ברקע. אני מאוהבת בעיר הזו ואוהבת לבקר בה בכל הזדמנות אפשרית. אני אוהבת את הרחובות, האנשים, המוזיאונים, את ברודווי, את החנויות, המסעדות, הרעש, ה… בקיצור, אני אוהבת אותה ללא תנאי.
בנסיעתי הספונטנית האחרונה, חברתי ואני החלטנו בפעם המי יודע כמה להגיע למוזיאון המטרופוליטן, ולמזלנו נקלענו לחוויה יוצאת דופן, אל תערוכת Manus x Machina המציגה עבודות של מעצבי האופנה הכי גדולים בעולם, כאשר הדגש הוא על יצירות המשלבות עבודת יד וטכנולוגיה.
בתערוכה מוצג מגוון מרתק של עבודות קוטור מהמאה ה-20 ועד היום, בגדים המדגימים את הטכניקות הרבות של מעצבי האופנה, כולל הדפסת תלת-ממד ושימוש בלייזרים. למעלה מ-170 יצירות (אני לא יכולה לקרוא להן "שמלות") שניסיתי לצלם מזוויות שונות למרות הקושי האדיר, כיוון שהתערוכה הייתה מלאה באנשים מהופנטים שצילמו, נגעו בזהירות רבה, התלהבו ונפעמו, אבל מבחינתי הם פשוט הפריעו לי להתרכז :-).
המיצג המרכזי שפותח את התערוכה הוא שמלת כלה שיצר קרל לגרפלד לבית האופנה העילית "שאנל". לגרפלד צייר את הציור שהודפס תחילה באופן דיגיטלי על הזנב, שאורכו כשישה מטרים, ולאחר מכן הוא רקם לזנב גם רקמה מפנינים ומאבני חן יקרות אחרות. זו יצירת אמנות לכל דבר, והיא עוצרת נשימה כבר בכניסה לתערוכה.
מיצג נוסף שזכה להרבה מאוד תשומת לב מהמבקרים הוא שמלה קצרה של אלכסנדר מקווין המנוח. השמלה עוררה עניין בזכות צבע הפודרה העדין של אלמוגים שממנו היא עשויה, בשילוב חרוזי זכוכית ופניני מים מתוקים.
ככל שהמשכתי להסתובב בתערוכה ולהכיר את היצירות המדהימות, כך עלתה לי המחשבה עד כמה מורכבת יכולה להיות עבודתם של מעצבי אופנה. ראיתי כל גזרה וכל בגד מנקודת מבט חדשה, ועכשיו אני מבינה עד לאן ניתן להגיע ביצירת בגד, ושאפשר ליצור ממנו אמנות של ממש.
אחד המיצגים האהובים עליי הוא השמלות של ניקולה גסקייר. הן נתפרו בעבודת יד והן נראות כאילו נוצרו בהשראת שנות השלושים של המאה הקודמת, אבל הן עשויות משי מעובד וחלקי כל שמלה מלוכדים ביניהם באמצעות פסי מתכת החתוכים בלייזר, שיוצרים אשליה של גלים בחלק העליון.
המעצב הבריטי גארת' פיו (35) נוטה לעבוד עם חומרים לא שגרתיים. את השמלה הזאת למשל הוא יצר מקשיות שתייה מפלסטיק. אי אפשר שלא להתפעל ממנה.
שמלה נוספת של אלכסנדר מקווין עשויה מפרחי מתכת בצבע ורוד עדין שנחתכו בלייזר. פרחים ורודים ומתכת מסתדרים יחד רק כשרואים את היצירה המושלמת הזו.
הפרחים המשיכו ללוות אותי גם בשמלות הבאות.
מעצבת האופנה ההולנדית איריס ואן הרפן אומרת שבעזרתה של הדפסת תלת-ממד, היא מצליחה להגיע לצורות אורגניות שמאפשרות להראות כל סיב בכל מילימטר, ועל ידי כך להגיע לשלמות.
היפנים הפתיעו בתחכום הצורני ובקיפולים מורכבים. מינימליזם של יפנים, כל מילה מיותרת.
בדיוֹר החליטו להציג סרט המראה כיצד יוצרים חצאיות פליסה עם פסים צבעוניים. העבודה משלבת תפירה של כל פס בנפרד במכונות על פני בד אורגנזה שקוף לגמרי, ולאחר מכן הבד עובר עיבוד של פליסה, שזו חוויה בפני עצמה. לצערי לא יכולתי להשיג את הסרטון, אבל תאמינו לי שאחרי הצפייה בו, לגמרי ברור למה המחירים של המותגים האלה כה גבוהים. ולא, זה לא רק בגלל השם.
עמדתי שם ודיברתי עם נועה דרך השמלות שלה: "יקירתי, רק עלי והצליחי עם הכישרון ועם התעוזה שיש לך, ועם האינטליגנציה והנועם שנוכחים בכל פריט שאת יוצרת. "
תערוכת Manus x Machina מוצגת במוזיאון המטרופוליטן בשדרה החמישית מחודש מאי עד ה-5 בספטמבר, 2016. אם תגיעו לתפוח הגדול בתקופה הקרובה, היא מומלצת בחום.
אהבתם את הפוסט? אשמח אם תגיבו, תשתפו, תשאלו או שסתם תיהנו.
שלכם,
הלנה מור
